תיאטרון פיזי

תיאטרון פיזי בישראל, בדומה למקביליו בעולם, מציע חלופה לתיאטרון המבוסס בעיקר על טקסט ומלל. הוא מתמקד בשפת הגוף של השחקן, תוך שימוש במחול, אקרובטיקה, פנטומימה, עבודה עם אביזרים ואימפרוביזציה תנועתית כדי ליצור נרטיב ויזואלי וחושני, לעיתים קרובות ללא דיאלוג או עם דיאלוג מצומצם. הגישה הפיזית בתיאטרון הישראלי מושפעת ממסורות תיאטרוניות עולמיות כמו הקומדיה דל'ארטה, תיאטרון מודרני, ביומכניקה רוסית ותיאטרון מחול. מוסדות ויוצרים רבים בארץ אמצו את העקרונות הללו, מפתחים שפה בימתית ייחודית שמשלבת לעיתים קרובות אלמנטים מקומיים ותרבותיים. הדגש הוא על האימפקט הרגשי והוויזואלי של הגוף על הבמה, ולאו דווקא על פירוט מילולי של העלילה. דוגמאות בולטות לתיאטרון פיזי בישראל כוללות את עבודותיהם של יוצרים ואנסמבלים שונים, כמו קבוצת התיאטרון של רות קנר, שפעמים רבות משלבת עבודת גוף עדינה ומדויקת עם טקסטים. גם בתיאטרוני הפרינג' ובתי ספר למשחק רבים קיימת התמקדות בהכשרת שחקנים בכלים פיזיים, מתוך הבנה שגוף השחקן הוא הכלי המרכזי והרב-גוני ביותר ביצירה התיאטרונית.