הצגה חיצונית

הצגות חיצוניות, הנקראות גם 'תיאטרון רחוב' או 'תיאטרון לוקיישן ספציפי', פורצות את גבולות הבמה הקונבנציונלית ומציעות חוויה תיאטרונית המשתלבת ישירות עם הסביבה שבה היא מתקיימת. במקום שחקנים המופיעים על במה מוגבהת מול קהל יושב, הצגות אלו מנצלות את המאפיינים הפיזיים, האקוסטיים והאווירתיים של הלוקיישן כדי להעצים את הסיפור ולעיתים אף להפוך את הסביבה לחלק בלתי נפרד מהתפאורה והעלילה. בישראל, תופעה זו נפוצה למדי, בעיקר במסגרת פסטיבלים שונים כמו פסטיבל עכו לתיאטרון אחר ופסטיבל ישראל, המעודדים יצירה ניסיונית וחוץ-ממסדית. אמנים ישראלים רבים משתמשים במרחב הציבורי כבמה לבחון סוגיות חברתיות, פוליטיות או היסטוריות, ולהביא את התיאטרון קרוב יותר לקהל הרחב, מחוץ לאולמות הממוזגים. דוגמאות לכך כוללות הצגות המתרחשות בין סמטאות העיר העתיקה, מופעי 'סייט ספסיפיק' בחורבות עתיקות, או מופעי קרקס ותיאטרון פיזי בפארקים ובכיכרות מרכזיים. לעיתים קרובות, ההצגה אף מערבת את הקהל באופן פעיל, הופכת אותו למשתתף בחוויה, ובכך מטשטשת את הגבולות המסורתיים בין צופה למבצע. הבחירה להפיק הצגה חיצונית נובעת ממגוון סיבות: הרצון לחדש ולפרוץ מוסכמות, אילוצים כלכליים המונעים שימוש באולמות יקרים, או שאיפה לייצר אמירה אמנותית המחוברת באופן מהותי לסביבה המסוימת. סוג זה של תיאטרון מציע חוויה בלתי אמצעית וייחודית, ושונה מהצפייה הפסיבית הרגילה בתיאטרון המסורתי.