על חוזים, קירות זכוכית ושתיקות של מתבגרים
הבכור שלי, יובל, חגג שבע-עשרה. הוא בגיל שבו המילים הפכו למוצר בצמצום קיצוני. חוץ מנהמות בזמן הארוחות, אני שומע את הלמות הבסים מבעד לאוזניות שלו. שתיקה בחוזה פירושה לאקונה — חלל ריק שדורש פרשנות.
לקחתי אותו איתי לתל אביב באמצע השבוע. הבטחתי לו המבורגר בתנאי שקודם כל הוא יושב איתי באולם. הלכנו לראות את [קיר זכוכית](/show/קיר-זכוכית). לשבת ליד הבן המתבגר שלך זו חוויה משונה. יובל ישב קפוא, עיניו נעוצות בבמה. הוא לא הוציא את הטלפון. בעולם של היום, זו כנראה המחמאה הגדולה ביותר שהצגה יכולה לקבל מנער בן שבע-עשרה.
ההצגה הזכירה לי את [שונאים, סיפור אהבה](/show/שונאים-סיפור-אהבה) שראיתי לא מזמן — מחזה שמראה איך אנשים נאחזים בקצוות של מערכות יחסים מרוסקות, בונים לעצמם מגדלים של שקרים כדי לא להתמודד עם השבר האמיתי.
בדרך חזרה ברכבת, סיפרתי ליובל על [בית בובות](/show/בית-בובות), ועל הדרך שבה אנחנו בונים לעצמנו בתים מובנים מאליהם. "אתה מרגיש לפעמים שגם החיים שלנו הם סוג של בית בובות כזה?" שאלתי.
"לא יודע, אבא," הוא אמר בסוף. "בבית בובות לפחות כולם יודעים מה הטקסט שלהם מראש. אצלנו צריך להמציא אותו כל פעם מחדש. זה די מעייף."
הילד הזה, שלא קורא ספרים, ניסח במשפט אחד את מה שאני מנסה לפתור באמצעות חוזים מנופחים. החיים הם לא טיוטה לחתימה. המרווחים שבין המילים, השתיקות בקרון הרכבת — שם נמצא המגרש האמיתי שלנו.
כשירדנו בתחנת חוף הכרמל, יובל אמר: "אבל ההמבורגר היה טוב. פעם הבאה, תיקח אותי למשהו פחות כבד, טוב?" חייכתי. קיר הזכוכית בינינו הרגיש קצת פחות עבה. וזה, מבחינתי, חוזה מנצח.