כשהספרים מהמדף שלי מחליטים לעלות על הבמה
התשוקה האמיתית שלי נפגשת תמיד בנקודה אחת: הרגע שבו הספר מחליט לקום מהנייר, ללבוש בגדים אמיתיים, ולצעוד אל אור הזרקורים. לעבד ספר להצגה זו לא סתם משימה טכנית, זו עבודת תרגום של הנשמה.
כילדה שגדלה בירושלים, הלב שלי תמיד נשאר בין הסמטאות. כשיצא הרומן של שרית ישי-לוי, קראתי אותו בלילה נסער. אבל כשראיתי את [מלכת היופי של ירושלים](/show/מלכת-היופי-של-ירושלים) על הבמה, משהו בי נפתח מחדש. שלושת הדורות של נשות משפחת ארמוזה היו בשר, דם, שפות ושמלות קטיפה. הכוח של התיאטרון בעיבוד כזה הוא לקחת את המלנכוליה המשפחתית, ולהפוך אותה לחוויה חושית שגורמת לך להרגיש את כובד הדורות ממש שם.
מאתגר עוד יותר לקחת קלאסיקה כמו יצחק בשביס זינגר לבמה. בעיבוד של [שונאים, סיפור אהבה](/show/שונאים-סיפור-אהבה), הקסם מתרחש דרך הצמצום והאינטימיות. הבמה הופכת לזירה של זיכרונות ורצונות סותרים.
אנשים נוטים להפריד בין דרמה "רצינית" לבין מחזות זמר, כאילו מדובר בשני יקומים מקבילים. התשובה שלי נחרצת: מחזמר גדול הוא בסך הכל עיבוד גאוני לטקסט ספרותי מצוין. [גבירתי הנאווה](/show/גבירתי-הנאווה) של ג'ורג' ברנרד שו היא ההוכחה שמוזיקה יכולה להעמיק את הטקסט, לא לרדד אותו. אני רואה שם את המאבק המעמדי ואת הפמיניזם המוקדם של שו, מוגשים בחן שספר לא תמיד מצליח להעביר לקורא המודרני.
המילים על הדף הן המפה, אבל התיאטרון הוא הגוף החם. הוא המקום שבו אנחנו נפגשים, בחושך, כדי לראות את הסיפורים הכי עמוקים של עצמנו מתעוררים לחיים.