אלגוריתם של אהבה: איך הפכנו לרובוטים שמחפשים חיבוק
הטינדר שלי פתוח כבר שלוש שנים ברצף. גולל ימינה, שמאלה, מרגיש כמו פועל ייצור במפעל לאכזבות. הטכנולוגיה הבטיחה חיבור, אבל הדבר היחיד שהיא חיברה זה את האגודל שלי למסך.
השבוע, אחרי דייט שהרגיש כמו ראיון עבודה כושל, סגרתי את הטלפון והלכתי לתיאטרון. ב[זוגיות AI](/show/זוגיות-ai) של התיאטרון העברי — קומדיה מבריקה שפגעה בחרדה הקיומית של הדור שלי. אנחנו כבר מבצעים סינון של אנשים על סמך אלגוריתם. ההצגה מזכירה שאי אפשר לתכנת חיבוק.
הצורך בקשר אמיתי ליווה אותי גם בהצגה [אהבה מודרנית](/show/אהבה-מודרנית). המונולוגים הרגישו כאילו מישהו פרץ לראש שלי בשלוש לפנות בוקר. הכתיבה קצבית, קרובה לעברית המדוברת ולאימפרוב שאני עושה בלימודים. צוחק בקול רם ומרגיש את הצביטה המוכרת.
לפעמים הבלבול של להיות צעיר בארץ פשוט גדול עליי. אולי בגלל זה מצאתי נחמה ב[אוי אלוהים](/show/אוי-אלוהים) של הבימה. אם למי שברא את היקום יש ספקות, אז אולי גם לי מותר.
אם אתם רואים אותי בהצגה הבאה, יושב בשורה האחרונה ומבט של סטודנט לפני מבחן — תגידו שלום.
אלגוריתם של אהבה: איך הפכנו לרובוטים שמחפשים חיבוק | בלוג...