על קירות זכוכית והסכמים שלא נרשמו בטאבו
השבוע מצאתי את עצמי חושב על זה ארוכות במהלך ההצגה [קיר זכוכית](/show/קיר-זכוכית). משהו במחזה הזה, שעוסק ביחסים משפחתיים מורכבים ובמחיצות הבלתי נראות שאנו מקימים סביבנו, פירק בדיוק את המנגנון הזה – הניסיון הנואש שלנו לגונן על עצמנו מפני פגיעה באמצעות חומות שקופות. אלו קירות שמאפשרים לנו לראות את האחר, לעקוב אחר תנועותיו, לפעמים אפילו לקרוא את שפת הגוף שלו, אבל מונעים מאיתנו לגעת בו באמת או לשמוע את קולו ללא פילטרים. הדמויות על הבמה מהלכות על חבל דק של סודות ושקרים קטנים. אלה לא שקרים זדוניים, אלא סוג של שיפוץ קוסמטי שנועד לשמור על השקט התעשייתי של הבית. כמי שמבלה את ימיו בתוך פרשנות של טקסטים יבשים ובחיפוש אחר כוונות נסתרות בין השורות, זיהיתי שם כל שתיקה, כל מבט שהוסט הצידה ברגע הלא נכון.
אני גרוש כבר שש שנים. הבנים שלי, איתי ויואב, כבר בני עשרה. הם לא צריכים שאחתוך להם את התפוח לפלחים בשביל שיאכלו, והשיחות שלנו בדרך כלל מסתכמות בתיאום הסעות לחברים, העברות בביט או שאלות קצרות על שיעורי הבית. לפעמים נדמה לי שהדירה שלנו בחיפה הפכה לסוג של מיזם משותף – כל אחד מאיתנו הוא שותף עם זכויות שימוש ייחודיות בחדר שלו, אבל בלי "הסכם שיתוף" אמיתי שיצוק תוכן רגשי לחיים המשותפים. אנחנו חיים ביחד, אבל לעיתים קרובות דרך אותם קירות זכוכית בלתי נראים.
המרחק הזה, והפחד מלהישאר רק קליפה ריקה של משפחה, הזכיר לי את השבר הגדול שראיתי לא מזמן בהפקה של [בית בובות](/show/בית-בובות). נורה של איבסן תמיד הרגישה לי כמו הלקוחה האולטימטיבית להסכם גירושין כואב אך בלתי נמנע. היא אישה שמבינה פתאום שהנכס שהיא חיה בו – הנישואים שלה, הבית שלה, התפקיד שלה כאם וכבת זוג – הוא בסך הכל שטר קניין ריק מתוכן שנרשם על שם מישהו אחר. השבר שם הוא לא פיזי, הוא תודעתי. כשהיא טורקת את הדלת בסוף, זה לא אקט של הרס ילדותי; זהו הניסיון הראשון שלה בחייה למתוח קו גבול אמיתי.
לפעמים אנחנו מנסים לפתור את בעיית הגבולות הזו על ידי שכפול שלהם, כמו שמציג [שונאים, סיפור אהבה](/show/שונאים-סיפור-אהבה). שם, הדמויות מנסות לבנות חיים חדשים על גבי חורבות עבר שלא פונו מעולם. הדינמיקה של אשמה, תשוקה והישרדות הרעידה אצלי מיתר עמוק.
התיאטרון בשבילי הוא המקום היחיד שבו אני יכול להביט בחיים בלי פילטרים של תקנות או ניסוחים משפטיים חסרי נשמה. כשאני חוזר לחיפה ברכבת האחרונה, השקט בקרון שונה מהשקט של האולם. אני שולח הודעת טקסט קצרה לאיתי וליואב: "הגעתי לתחנה. נתראה בבוקר." זה לא חוזה חתום בעדים, אבל בלילה, כשאני נכנס לדירה השקטה ורואה את נעלי הספורט שלהם זרוקות במסדרון, זה מרגיש כמו הנכס הכי יציב שיכולתי לקבל.