הבית שמעבר להרים: על שורשים, ירושלים ותיאטרון
כמורה לספרות, אני עסוקה בפיצוח של זיכרונות. אנחנו קוראים בכיתה יצירות של עגנון או של סייד קשוע. אבל בתיאטרון קורה דבר חזק יותר. הזיכרון לא רק נכתב, הוא קם לתחייה.
כשראיתי את [מלכת היופי של ירושלים](/show/מלכת-היופי-של-ירושלים), הרגשתי פיזית את המעבר הזה בזמן. הלאדינו שהייתה שגורה בפי המבוגרים בשכונה של ילדותי ניתרה מהבמה אל תוך הבטן שלי. הסיפור על החוטים השקופים שקושרים אותנו להורים שלנו, לעלבונות שלהם, לאהבות שלא מומשו — זה מה שהעיבוד הבימתי עושה טוב יותר מהספר.
הבטתי בשחקנים וחשבתי על התלמידים שלי בתיכון. תיאטרון טוב מוריד את מחיצות הזמן ומראה שהורינו היו פעם צעירים ומלאי תשוקה בדיוק כמונו.
אי אפשר לדבר על מסורת ומשפחה בלי לחשוב על [כנר על הגג - המחזמר](/show/כנר-על-הגג-המחזמר). אצל טוביה החלבן אלו הבנות שרוצות לפרוץ את גבולות המסורת, ובירושלים של משפחת ארמוזה אלו חוקי החברה. בשני המקרים, התיאטרון מעמיד בפנינו מראה חדה.
אנחנו הולכים לתיאטרון לא רק כדי לראות סיפור של אחרים, אלא כדי למצוא בו את עצמנו. השורשים שלנו הם חומר חי, גמיש ונושם, שממשיך לצמוח בכל פעם שהמסך עולה.